קארל שורץ

שירות צבאי
	שורץ במדי בריגדיר גנרל במלחמת האזרחים
מדינה	ארצות הברית
צאצאים	Carl Lincoln Schurz
השתייכות	צבא האיחוד
תקופת הפעילות	1862–1865 (כ־3 שנים)
דרגה	מייג'ור גנרל
פעולות ומבצעים
	מלחמת האזרחים האמריקאית

קארל שורץ
Carl Schurz
	קארל שורץ
לידה	2 במרץ 1829; ליבלר, פרובינציית ריינלנד, ממלכת פרוסיה
פטירה	14 במאי 1906 (בגיל 77); ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
שם מלא	קארל כריסטיאן שוּרץ
שם לידה	Carl Christian Schurz.
מדינה	ארצות הברית ; ממלכת פרוסיה
מקום קבורה	בית הקברות סליפי הולאו, ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת בון; גימנסיית שלושת המלכים ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית, המפלגה הליברלית הרפובליקנית
בן או בת זוג	מרגרט שורץ
	12 במרץ 1877 – 7 במרץ 1881; (4 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית	רתרפורד הייז
	→ זכריה צ'נדלר סמואל ג'. קירקווד ←
	4 במרץ 1869 – 3 במרץ 1875; (6 שנים)
	4 במרץ 1869 – 3 במרץ 1875; (6 שנים)
	13 ביולי 1861 – 18 בדצמבר 1861; (159 ימים)
תחת נשיא ארצות הברית	אברהם לינקולן
	→ ויליאם פרסטון גוסטב קורנר ←
חתימה

קארל כריסטיאן שוּרץ (באנגלית ובגרמנית: Carl Christian Schurz;‏ 2 במרץ 1829 – 14 במאי 1906) היה מהפכן גרמני ופוליטיקאי, עיתונאי ורפורמטור אמריקאי. הוא היגר לארצות הברית לאחר אביב העמים והיה לחבר בולט במפלגה הרפובליקנית החדשה. לאחר ששירת כקצין בכיר בצבא האיחוד במלחמת האזרחים, הוא סייע להקים את המפלגה הליברלית הרפובליקנית (אנ') קצרת הימים והיה לתומך בולט של הרפורמה בשירות הציבורי. שורץ כיהן כסנאטור מטעם מיזורי וכמזכיר הפנים ה-13.

שורץ נולד בפרובינציית ריינלנד שבממלכת פרוסיה. הוא לחם למען רפורמות דמוקרטיות באביב העמים בשנים 1848–1849 כחבר אגודת האחווה האקדמית Deutsche Burschenschaft. לאחר שפרוסיה דיכאה את המהפכה, נמלט שורץ לצרפת. כאשר המשטרה המקומית אילצה אותו לעזוב את צרפת הוא היגר ללונדון. כמו רבים ממהפכני 1848 הוא היגר לאחר מכן לארצות הברית, וב-1852 התיישב בווטרטאון שבוויסקונסין. לאחר שהתקבל ללשכת עורכי הדין של ויסקונסין, הוא פתח משרד עורכי דין במילווקי. הוא גם היה תומך נלהב של התנועה לביטול העבדות והצטרף למפלגה הרפובליקנית שהוקמה אז. הוא התמודד ללא הצלחה בבחירות למשרת סגן מושל ויסקונסין. לאחר ששימש לזמן קצר כשגריר ארצות הברית בספרד, שירת שורץ כקצין במלחמת האזרחים, ולחם בקרב גטיסברג ובקרבות מרכזיים נוספים.

לאחר המלחמה הקים שורץ עיתון בסנט לואיס וניצח בבחירות לסנאט של ארצות הברית, וכך היה לאמריקאי הראשון יליד גרמניה שנבחר לסנאט.^[1] יחסיו עם הנשיא יוליסס ס. גרנט התערערו והוא היה בין מייסדי המפלגה הליברלית הרפובליקנית. המפלגה קידמה רפורמה בשירות הציבורי והתנגדה למאמציו של גרנט להגן על זכויות האזרח של האפרו-אמריקאים במדינות הדרום במהלך תקופת השיקום. שורץ היה יושב ראש הוועידה הארצית של המפלגה שהציגה מועמד שלא עלה בידו לנצח את גרנט בבחירות לנשיאות של 1872. שורץ עצמו לא הצליח להיבחר מחדש לסנאט בבחירות של 1874 וחידש את עיסוקו כעורך עיתון. ב-1878 הוא נבחר כחבר החברה הפילוסופית האמריקאית.^[2]

לאחר שבבחירות לנשיאות של 1876 ניצח הרפובליקני רתרפורד הייז, הוא מינה את שורץ כמזכיר הפנים בממשלו. שורץ שאף ליצור מערכת שירות ציבורי שתהייה מבוססת על כישרונותיהם של האנשים ולא על קשרים פוליטיים ומפלגתיים וסייע למנוע את העברת הלשכה לענייני אינדיאנים אל מחלקת המלחמה. ב-1881, לאחר תום נשיאותו של הייז עבר שורץ לניו יורק ולזמן קצר שימש כעורך העיתונים ניו יורק איבנינג פוסט וThe Nation, ובהמשך היה לכותב מאמרי מערכת עבור העיתון Harper's Weekly. הוא המשיך להיות פעיל בפוליטיקה והוביל את תנועת Mugwumps, שהתנגדה למועמדותו של ג'יימס בליין בבחירות לנשיאות של 1884. שורץ התנגד למשנתו הכלכלית של ויליאם ג'נינגס ברייאן בבחירות לנשיאות של 1896, (ובמיוחד התנגד למעבר לבסיס דו מתכתי) אך תמך במערכה האנטי-אימפריאליסטית שלו בבחירות של 1900.שורץ נפטר בניו יורק ב-1906.

ראשית חייו

קארל שורץ נולד בליבלר, כיום חלק מהעיירה ארפשטדט, פרובינציית ריינלנד שבממלכת פרוסיה, כבנם של מריאן (לבית יוסן), נואמת ועיתונאית, ושל כריסטיאן שורץ, מורה בבית ספר.^[3] הוא התחנך בגימנסיה הישועית בקלן, ולמד נגינה בפסנתר בהדרכת מורים פרטיים. בעיות כלכליות של משפחתו אילצו אותו לעזוב את בית הספר שנה טרם סיום לימודיו מבלי שסיים אותם. בהמשך הוא סיים את לימודיו בגימנסיה, עבר בחינות מיוחדות והחל את לימודיו באוניברסיטת בון.

מהפכת 1848

בבון יצר שורץ קשרי ידידות עם אחד ממוריו, גוטפריד קינקל. הוא הצטרף לאחוות הסטודנטים בורשנשאפט (Burschenschaft) פרנקוניה שבבון, שבאותה תקופה נמנו עם חבריה פרידריך פון שפילהאגן, יוהנס אוברבק, יוליוס שמידט, קארל אוטו ובר, לודוויג מאייר ואדולף שטרודטמאן, כולם לימים אנשי מדע ורוח.^[4] כתגובה לתחילת אירועי אביב העמים, ייסדו שורץ וקינקל את Bonner Zeitung, עיתון שקידם רפורמות דמוקרטיות. בתחילת הדרך היה קינקל עורך העיתון ושורץ היה אחת מהכותבים בו.

תפקידי השניים במערכת העיתון התחלפו כאשר קינקל עזב לברלין והיה חבר בוועידה החוקתית הפרוסית. כאשר קראה האספה הלאומית של פרנקפורט לאנשים לאחוז בנשק כדי להגן על החוקה הגרמנית החדשה, עשו כן שורץ, קינקל ואחרים מאוניברסיטת בון. במהלך המאבק התוודע שורץ לפרנץ סיגל, אלכסנדר שימלפניג, פריץ אנקה, פרידריך בוסט, לואיס בלנקר ואחרים. רבים מהם נקרו בדרכו שוב כאשר לחם בשורות צבא האיחוד במלחמת האזרחים האמריקאית.

במהלך המערכה הצבאית שהתנהלה ב-1849 בפפאלץ ובבאדן, הוא התגייס לצבא המהפכני ולחם בכמה קרבות נגד הצבא הפרוסי. שורץ היה שלישו של מפקד הארטילריה פריץ אנקה, שבמהלך המערכה הצבאית התלוותה אליו רעייתו, מתילדה פרנצסקה אנקה. בהמשך היגרו בני הזוג אנקה לארצות הברית, שם הם היו לתומכי המפלגה הרפובליקנית. אחיו של אנקה, אמיל אנקה, היה מייסד המפלגה הרפובליקנית במישיגן.^[5] פריץ אנקה הגיע לדרגת קולונל והיה למפקד רגימנט הרגלים ה-34 של ויסקונסין במהלך מלחמת האזרחים. מתילדה אנקה הייתה פעילה הן בתנועה לביטול העבדות והן בתנועה למתן זכות בחירה לנשים בארצות הברית.

כאשר הובס הצבא המהפכני במצודת ראשטאט ב-1849, היה שורץ בתוכה. בידיעה שהפרוסים יטבחו בשבויים, עלה בידו להימלט ולנסוע לציריך. ב-1850 הוא שב בחשאי לפרוסיה, חילץ את קינקל מכלאו בשפנדאו, וסייע לו להימלט לאדינבורו שבסקוטלנד. לאחר מכן נסע שורץ לפריז, אך המשטרה המקומית אילצה אותו לעזוב את צרפת ערב ההפיכה של 1851 והוא היגר ללונדון. בלונדון הוא נשאר עד אוגוסט 1852 והתפרנס שם מהוראת השפה הגרמנית.^[6]

הגירה לארצות הברית

ביולי 1852, בעת שהותו בלונדון, נשא שורץ לאישה את מרגרט מאייר, גיסתו של עמיתו המהפכן יוהנס רונגה. לאחר מכן, כמו רבים ממהפכני 1848, הם היגרו לארצות הברית. בתחילה הם חיו בפילדלפיה, ולאחר מכן עברו לווטרטאון, ויסקונסין, שם החל שורץ לגלות עניין בפוליטיקה ומאייר החלה בעבודתה בחינוך לגיל הרך.

בוויסקונסין, החל שורץ להיות מעורב עד מהרה בתנועה לביטול העבדות ובפוליטיקה, והצטרף למפלגה הרפובליקנית. ב-1857 הוא התמודד ללא הצלחה בבחירות למשרת סגן מושל ויסקונסין. בשנה שלאחר מכן, באילינוי, הוא השתתף במערכה בין אברהם לינקולן לבין סטיבן דאגלס, כדובר לטובתו של לינקולן, בעיקר בגרמנית, מה שהעלה את הפופולריות של לינקולן בקרב קהל המצביעים ממוצא גרמני. ב-1858 התקבל שורץ ללשכת עורכי הדין של ויסקונסין והחל לעסוק במקצוע במילווקי. במערכת הבחירות במדינה שהתקיימה ב-1859 הוא נשא נאום בו הוא תקף את חוק העבד הנמלט, וטען לזכויות המדינות. ב-18 באפריל אותה שנה, הוא נשא נאום בבוסטון שכותרתו הייתה "האמריקניזם הנכון", שכשנישא מפיו של מהגר, כוון לטהר את המפלגה הרפובליקנית מההאשמה בנייטיביזם. באותה שנה קידמו יוצאי גרמניה בוויסקונסין ללא הצלחה את מועמדותו של שורץ למשרת מושל המדינה. בוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית של 1860, היה שורץ דוברה של המשלחת מוויסקונסין, שהצביעה בעד ויליאם סיוארד. על אף זאת, היה שורץ חבר הוועדה שבישרה ללינקולן על בחירתו כמועמד המפלגה לנשיאות.^[6]

לאחר בחירתו של לינקולן לנשיאות, על אף התנגדותו של סיוארד, מינה לינקולן את שורץ כשגריר ארצות הברית בספרד, בין השאר בשל עברו של שורץ כמהפכן באירופה. בעת כהונתו שם הצליח שורץ להניא בחשאי את ספרד מלתמוך בקונפדרציה.^[6]

מלחמת האזרחים

במלחמת האזרחים האמריקאית שירת שורץ כקצין בכיר בצבא האיחוד. הוא שכנע את לינקולן לתת לו מינוי והוא הוצב כבריגדיר גנרל בצבא המתנדבים באפריל 1862. ביוני הוא קיבל פיקוד על דיוויזיה, בתחילה תחת פיקודו של ג'ון פרימונט, ולאחר מכן במסגרת הגיס של פרנץ סיגל, שאתו הוא השתתף בקרב בול ראן השני (אנ') באוגוסט 1862. ב-1863 הוא קודם לדרגת מייג'ור גנרל והוצב לפקד על דיוויזיה בגיס ה-11 בקרב צ'נסלורסוויל ובקרב גטיסברג, בשניהם תחת פיקודו של גנרל אוליבר הווארד (אנ').^[6] בין השניים התעוררה מחלוקת מרה בנוגע לאסטרטגיה שהופעלה בצ'נסלורסוויל, שכתוצאה מכך הובס הגיס ה-11 על ידי כוחות צבא הקונפדרציה בפיקודו של תומאס ג'ונתן ג'קסון. חודשיים לאחר מכן הוכה שוב הגיס ה-11 במהלך היום הראשון של קרב גטיסברג. כשבמסגרתו לחמו כמה יחידות של אמריקאים ממוצא גרמני, תפקודו של הגיס ה-11 במהלך שני הקרבות ספג ביקורת קשה בעיתונות, שהזינה את הרגשות נגד המהגרים.

לאחר קרב גטיסברג, הוצבה הדיוויזיה של שורץ בטנסי והשתתפה במערכת צ'טנוגה (אנ'). במערכה זו הוא שירת עם ג'וזף פורקר, ג'ון פטרסון רי ולותר מוריס בוצ'וולטר. הסנאטור צ'ארלס סאמנר היה המשקיף של הקונגרס במהלך מערכת צ'טנוגה. בהמשך הוצב שורץ לפקד על גיס אימונים בנאשוויל. לזמן קצר הוא שב לשירות פעיל, שם בחודשי המלחמה האחרונים הוא לחם במסגרת הארמייה של ויליאם שרמן בקרוליינה הצפונית כראש המטה של ארמיית ג'ורג'יה (אנ') בפיקודו של הנרי סלוקום (אנ'). לאחר סיום המלחמה באפריל 1865 פרש שורץ מהשירות.^[6]

בקיץ 1865 שלח הנשיא אנדרו ג'ונסון את שורץ לדרום כדי ללמוד על המצב שם. לאחר מכן הם הסתכסכו בשל תמיכתו של שורץ בהוראתו של גנרל סלוקום שאסרה על ארגון מיליציה במיסיסיפי. הדוח של שורץ, שבו הוא המליץ על קבלתן מחדש של מדינות הדרום לאיחוד עם זכויות מלאות וחקירת הצורך בחקיקה נוספת על ידי ועדה של הקונגרס, זכה להתעלמותו של הנשיא.^[6]

קריירה עיתונאית

ב-1866 עבר שורץ לדטרויט, שם הוא היה לעורך הראשי של העיתון "דטרויט פוסט" (Detroit Post). בשנה שלאחר מכן הוא עבר לסנט לואיס, שם הוא היה לעורך והשותף לבעלות יחד עם אמיל פריטוריוס בעיתון הגרמני Westliche Post (הפוסט המערבי), בו הוא העסיק את ג'וזף פוליצר ככתב צעיר. בחורף 1867–1868 הוא נסע לגרמניה. הדיווח שלו על הראיון שקיים עם אוטו פון ביסמרק היה אחד הפרקים המעניינים ביותר בזיכרונותיו. הוא דיבר נגד ההתכחשות לחובות שנוצרו במלחמה ובעד "כסף הגון", שם קוד לחזרה לתקן הזהב, במהלך מערכת הבחירות לנשיאות של 1868.^[6]

סנאטור

ב-1868 נבחר שורץ כסנאטור מטעם מיזורי, ובכך הוא היה לאמריקאי הראשון ממוצא גרמני שנבחר לבית מחוקקים זה. הוא קנה מוניטין בזכות נאומיו, שבהם הוא קידם אחריות פיסקלית, התנגד לאימפריאליזם, וקידם את יושרתה של הממשלה. באותה תקופה הוא התנתק מממשל הנשיא גרנט, והחל בהקמתה של המפלגה הליברלית הרפובליקנית (אנ') במיזורי, שב-1870 נבחר מטעמה בנג'מין גרץ בראון כמושל המדינה.^[6]

לאחר מותו של ויליאם פיט פסנדן, היה שורץ לחבר בוועדת החוץ של הסנאט, בה הוא התנגד למדיניותו של גרנט בדרום, למהלך שלו לסיפוח סנטו דומינגו ולשימוש שלו בכוח צבאי לחסל את הקו קלוקס קלאן באמצעות חוקי האכיפה. שורץ זיהה את עצמו עם חקירת הוועדה בנוגע למכירת נשק ותחמושת לצבא צרפת על ידי ממשלת ארצות הברית במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה.

ב-1869 היה שורץ הסנאטור הראשון שהגיש הצעת חוק לרפורמה בשירות הציבורי. במהלך תקופת השיקום, התנגד שורץ לפעולות אכיפת חוק פדרלית באמצעות כוח צבאי והגנה על זכויות האזרח של האפרו-אמריקאים, והחזיק ברעיונות של המאה ה-19 על עליונות אירופאית וחששות מפני נישואים בין-גזעיים.^[7]

ב-1872 היה שורץ יושב ראש הוועידה של המפלגה הליברלית הרפובליקנית, שבחרה בהוראס גרילי כמועמדה לנשיאות. בחירתו האישית של שורץ הייתה צ'ארלס פרנסיס אדמס או ליימן טרמבול, והוועידה לא ייצגה את השקפותיו של שורץ בנוגע למדיניות המחירים.^[6] בכל אופן, שורץ השתתף במסע הבחירות של גרילי. במסע בחירות זה באופן מיוחד, ובמשך כל הקריירה שלו כסנאטור ולאחר מכן, הוא היה מטרה לעטו של אומן המגזין Harper's Weekly תומאס נאסט, בדרך כלל בצורה בלתי מחמיאה.^[8]^[9] הבחירות היו כישלון לתומכיו של גרילי. גרנט נבחר לכהונה שנייה כנשיא בניצחון סוחף, וגרילי נפטר זמן קצר לאחריהן.

מזכיר הפנים של ארצות הברית

בבחירות לסנאט של 1874 נוצח שורץ על ידי מועמד המפלגה הדמוקרטית ואיש הקונפדרציה לשעבר פרנסיס קוקרל. לאחר תום כהונתו הוא עבד כעורך בעיתונים שונים. ב-1875 הוא סייע לרתרפורד הייז במסע הבחירות המוצלח שלו לבחירה מחדש כמושל אוהיו. ב-1877 מונה שורץ על ידי הייז, שאז כבר נבחר כנשיא, כמזכיר הפנים של ארצות הברית. אף על פי ששורץ ניסה להפחית את השפעות הגזענות כלפי האינדיאנים בארצות הברית, והצליח באופן חלקי בניקוי השחיתות, המלצותיו לפעולות כלפי האינדיאנים היו צעדי דיכוי כלפיהם. האינדיאנים אולצו לעבור לשטחים בעלי איכות נמוכה שלא התאימו לאורח חייהם הכלכלי והתרבותי. ההבטחות שניתנו בפגישות שקיימו הייז ושורץ בבית הלבן עם ראשי השבטים הופרו לעיתים קרובות.

הייז הטה אוזן קשבת לעצותיו של שורץ בנוגע למינויים האחרים בקבינט ובנוגע לנאום ההשבעה שלו. בעבודתו במחלקת הפנים, יישם שורץ את אמונתו שכישורים אישיים צריכים להיות השיקול העיקרי במינוי עובדים למשרותיהם בשירות הציבורי. הוא לא תמך בפיטורי עובדים למעט במקרה הצורך, ותמך בהנהגת מבחני קבלה למועמדים לעבודה. מאמציו לחיסול מערכת הפטרונות הפוליטית נחלו הצלחה מוגבלת. כמי שהיה מראשוני הסביבתנות, הוא דאג להעמדתם לדין של גנבי קרקעות ועורר את עניין הציבור בצורך לשימור היערות.^[6]

במהלך תקופת כהונתו של שורץ כמזכיר הפנים, החל מהלך להחזרת הלשכה לענייני אינדיאנים לאחריותה של מחלקת המלחמה, מהלך שזכה לתמיכתו של הגנרל ויליאם שרמן. מחלקת המלחמה הייתה מעוניינת להשיב לה את השליטה בלשכה כדי להמשיך את תוכנית השכנת השלום שלה, מהלך שזכה להתנגדותו של שורץ, ובסופו של דבר נשאר גוף זה בתחום אחריותה של מחלקת הפנים. הלשכה לענייני אינדיאנים היה המשרד המושחת ביותר במחלקת הפנים. איוש התפקידים בו התבסס על פטרונות פוליטית והם נראו כמתן רשות לשימוש בשמורות האינדיאנים כמקור להתעשרות אישית. על רקע ההבנה של שורץ שהלשכה צריכה להיות מטוהרת משחיתות כזאת לפני השלמת כל צעד חיובי כלשהו, הוא הנהיג הליכי פיקוח נרחבים בלשכה, פיטר כמה פקידים, והחל ברפורמה בשירות הציבורי על פיה מינויים וקידומים היו צריכים להתבסס על כישורי העובדים ולא על פטרונות פוליטית.

התנהלותו של שורץ כלפי הלשכה לענייני אינדיאנים הייתה באותה תקופה שנויה במחלוקת. בה בשעה שהוא בהחלט לא היה האדריכל של העקירה הכפויה של האינדיאנים ממקומותיהם, הוא המשיך את המהלכים הללו. עם זאת, בתגובה לדבריהם של רפורמטורים הוא שינה בהמשך את עמדתו וקידם מדיניות של התבוללות.^[10]

שנותיו האחרונות

עם סיום כהונתו כמזכיר הפנים ב-1881, עבר שורץ להתגורר בניו יורק. באותה שנה רכש הנרי וילארד, גם הוא ממוצא גרמני, נשיא חברת הרכבות נורת'רן פסיפיק, את העיתונים ניו יורק איבנינג פוסט ו-The Nation, והעביר את ניהולם לשורץ, הוראס וייט ואדווין ל. גודקין. בסתיו 1883 עזב שורץ את הפוסט על רקע חילוקי דעות על מדיניות העריכה בנוגע לתאגידים ועובדיהם.

ב-1884 היה שורץ מנהיג בתנועה העצמאית נגד מועמדותו של ג'יימס בליין לנשיאות ובעד בחירתו גרובר קליבלנד. בשנים 1888–1892 הוא היה הנציג הראשי בארצות הברית של חברת ספינות הקיטור המבורג-אמריקה. לאחר מכן הוא החליף את ג'ורג' ויליאם קרטיס כנשיא הליגה לרפורמה לאומית בשירות הציבורי, תפקיד בו הוא שימש עד 1901. ב-1892 הוא גם החליף את קרטיס ככותב מאמרי המערכת של המגזין Harper's Weekly, ועסק בכך עד 1898. ב-1895 הוא דיבר בעד המועמד שהתמודד מול טמאני הול בניו יורק. הוא התנגד למועמדותו של ויליאם ג'נינגס ברייאן בבחירות לנשיאות של 1896, ודיבר אז על מטבע יציב ולא דבק בקו המפלגתי של הרפובליקנים. ארבע שנים לאחר מכן, בחירות לנשיאות של 1900, הוא תמך בברייאן על רקע דעותיו נגד האימפריאליזם, שהובילו גם לחברותו בליגה האמריקאית האנטי-אימפרליאליסטית.^[6]

מתוך נאמנות לדעותיו האנטי-אימפריאליסטיות, דחק שורץ בנשיא ויליאם מקינלי להתנגד לצורך לספח שטחים בעקבות מלחמת ארצות הברית-ספרד.^[12] בבחירות לנשיאות של 1904 הוא תמך במועמד הדמוקרטי אלטון פארקר.^[6]

מותו ומורשתו

קארל שורץ נפטר ב-14 במאי 1906 בניו יורק, ונטמן בבית הקברות סליפי הולאו שבעיר. רעייתו מרגרט, הייתה פעילה במיסוד גני הילדים בארצות הברית.^[13]

שורץ התפרסם בשל אמירתו "ארצי, צודקת או טועה; אם היא צודקת, יש לשמור על צדקתה; אם היא טועה, יש להפוך אותה לצודקת".^[14]

בסרטו של ג'ון פורד מ-1964 "סתיו בשאיין" (Cheyenne Autumn) מגולמת דמותו של שורץ כידידם של האינדיאנים משבטי השאיין על ידי אדוארד ג'י רובינסון.^[15]

כתביו

שורץ פרסם כרך של נאומיו (יצא לאור ב-1865), שני כרכים של הביוגרפיה של הנרי קליי (יצאו לאור ב-1887), מאמרים על אברהם לינקולן (יצאו לאור ב-1899), על צ'ארלס סאמנר (יצא לאור לאחר מותו ב-1951), וזיכרונותיו (יצא לאור לאחר מותו ב-1907–1909). שורץ היה חבר בחברה הספרותית של וושינגטון בשנים 1879–1880.

הנצחתו

שמות מקומות בארצות הברית

פארק קארל שורץ בניו יורק, סמוך ליורקוויל שבמנהטן, משקיף על מצר הל גייט. הפארק נקרא על שמו של שורץ ב-1910, ובו שוכן מעון גרייסי, מעונו הרשמי של ראש עיריית ניו יורק מאז 1942.
אנדרטה בדמותו של שורץ מעשי ידיו של קארל ביטר מ-1913 מחוץ לפארק מורנינגסייד שבמנהטן. על האנדרטה חקוקת המילים "מגן החירות וידיד זכויות האדם".
פסל נוסף של קארל ביטר מ-1914 בפארק מנומיני שבאושקוש, ויסקונסין. על האנדרטה חקוקות המילים "הגרמני האמריקאי הגדול ביותר שלנו".^[16]
פארק הזיכרון על שם קארל שורץ ואברהם ג'קובי בבולטון לנדינג, מדינת ניו יורק.
העיירה שורץ שבנבדה.^[17]
דרך קארל שורץ, רחוב בפרבר מגורים בקצה הצפוני של עיר מגוריו ווטרטאון, ויסקונסין.
בית הספר היסודי שורץ בווטרטאון.
פארק קארל שורץ, פארק פרטי לחברים לחופי אגם מוס בעיירה מרטון, ויסקונסין.
יער קארל שורץ, חלק מיוער של שביל עידן הקרח ליד העיירה מונצ'ס, ויסקונסין.
בית הספר התיכון קארל שורץ, אתר היסטורי בשיקגו, נבנה ב-1910.
אולם שורץ, מעונות סטודנטים באוניברסיטת מיזורי.
בית הספר היסודי קארל שורץ בניו בראונפלס, טקסס.
הר שורץ, במזרח הפארק הלאומי ילוסטון, מצפון לפסגת איגל ומדרום לפסגת אטקינס, נקרא ב-1885 על ידי הסקר הגאולוגי של ארצות הברית לכבוד מחויבותו של שורץ להגנת הפארק.

הנצחה נוספת בארצות הברית

ב-1983 הנפיק שירות הדואר של ארצות הברית בול דואר בעריך של 4 סנט מסדרת האמריקאי הגדולים עם דמותו של שורץ.
במלחמת העולם השנייה נקראה על שמו של שורץ אחת מאוניות ליברטי.
ב-1917 הוכנסה לשירות בצי ארצות הברית ספינת התותחים "שורץ" (USS Schurz). קודם לכן היא שירתה כסיירת בשם "גייר" (SMS Geier) של הצי הקיסרי הגרמני. הספינה נשבתה על ידי צי ארצות הברית כאשר החלו מעשי האיבה בין ארצות הברית לבין הקיסרות הגרמנית. הספינה טבעה ב-21 ביוני 1918 לאחר התנגשות מול חופי פלורידה.

בגרמניה

מחנה קארל שורץ בברמרהאפן, היה בסיסן של יחידות של צבא ארצות הברית במשך כמה עשורים, כולל יחידות של דיוויזיית השריון השנייה. כיום המקום משמש כבסיס ליחידות תובלה של הצבא של כמה גופים מסחריים הקשורים לספנות מסחרית.
על שמו של שורץ נקראו רחובות בשפנדאו, ברמן, שטוטגרט, ארפשטאדט-ליבלר, גיסן, היידלברג, קרלסרוהה, קלן, נויס, ראשטאט, פאדרבורן, פפורצהיים, פירמזנס, לייפציג ווופרטל.
בתי ספר בבון, ברמן, שפנדאו, פרנקפורט, ראשטאט, ועיר הולדתו ארפשטאדט-ליבלר.
בית קארל שורץ פרייבורג, בפרייבורג, הוא מכון לחדשנות (לשעבר בית אמריקה), ובו שוכן המכון ליחסי תרבות גרמניה-אמריקה.
אזור אורבני בפרנקפורט.
גשר קארל שורץ החוצה את נהר נקאר.^[18]
מזרקת זיכרון ובית בו התגורר שורץ ב-1849 בראשטאט.
מחנה של הבונדסוור בהארדהיים.
בולי דואר שהונפקו על ידי הדואר הפדרלי הגרמני ב-1952 וב-1976.
מדליית קארל שורץ מוענק מדי שנה לאזרח מכובד אחד בעיר מגוריו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קארל שורץ בוויקישיתוף

קארל שורץ באתר מחלקת הפנים של ארצות הברית (באנגלית)
קארל שורץ, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
קארל שורץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קארל שורץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
כתבי קארל שורץ בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

[1] Senators Born Outside the United States - United States Senate

[2] "APS Member History". search.amphilsoc.org.

[3] Greasley, Philip A. (30 May 2001). Dictionary of Midwestern Literature, Volume 1: The Authors. Indiana University Press, p. 456.

[4] Schurz, Carl. Reminiscences, Vol. 1, pp. 93–94.

[5] W. R. Mc Cormick: BAY COUNTY Memorial Report: Emil Anneke: in: Report of the Pioneer Society of the State of Michigan, Vol. XIV, 1890, Lansing, Michigan, W. S. George & Co., State Printers & Binders, Page 57–58 Archived 2016-03-03 at the Wayback Machine

[בריטניקה1911-6] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Schurz, Carl". Encyclopædia Britannica. 24 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 390–391.

[7] Brands, H. W. (2012). The Man Who Saved the Union: Ulysses S. Grant in War and Peace. New York: Doubleday, p. 489.

[8] Thomas Nast, Mr. Carl Schurz and His Victims, The Museum of Fine Arts, Houston

[9] Harper's Weekly Editorials on Carl Schurz

[10] "Annual Report of the Secretary of the Interior, November 1, 1880," In Prucha, Francis Paul, ed., Documents of United States Indian Policy, Lincoln, NE: University of Nebraska Press, 2000, p. 152.

[11] Heine Monument Unveiled, July 9, 1899 page 10

[12] Tucker, David M. (1998). Mugwumps: public moralists of the gilded age. Columbia, Missouri: University of Missouri Press, p. 114.

[13] "Schurz, Margarethe [Meyer (Mrs. Carl Schurz) 1833 - 1876". Wisconsin Historical Society. 8 August 2017.]

[14] U. S. Senate Speeches and Remarks of Carl Schurz by Carl Schurz - Sales of Arms to French Agents (6 of 7)

[15] "סתיו בשאיין", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

[16] "Schurz Monument - Postcard - Wisconsin Historical Society". December 2003.

[17] Federal Writers' Project (1941). Origin of Place Names: Nevada. W.P.A. p. 53.

[18] "Schurz Bridge".

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]